סינגבורי זה מקום שכובש אותך.
הגענו לסינגבורי אחרי כמעט שבוע בבנגקוק העמוסה, הרועשת והמעייפת. נסיעת האוטובוס הייתה ארוכה ומתסכלת, אך ברגע שירדנו מהאוטובוס קיבלו אותנו פנים מוכרות. זיהיתי אותה מתמונות באתר של הארגון ומיד התעודדתי, זו הייתה עובדת של הארגון שבאה לקחת אותנו לבית האירוח, לאכול ולנוח לפני קבלת הפנים בערב. ישבנו באחורי משאית קטנה עם קבוצה נוספת של מתנדבות – שתיים הולנדיות וגרמניה אחת, ומיד חשנו את מה שרק אח"כ ידענו להסביר, את מה שיעשה את המסע הזה מדהים ומרגש, איכות האנשים. הגענו לאזור יפהפה, שקט, פסטורלי, הנהר שמשתרע לאורך כל האזור זרם באיטיות ועליו, מדי פעם, נשים תאילנדיות בסירות קטנות ודייגים. ישבנו לאכול באזור ההתכנסות של בית המתנדבים, ארוחה שהכינו במיוחד בשבילנו ולקחנו את הזמן להסתובב באזור ולהכיר אותו. בערב נסענו לבית המתנדבים השני (יש שלושה באזור סינגבורי) כדי לצפות בהופעה שהכינו הילדים המקומיים לרגל הגעתנו. הם מופיעים בריקודים תאילנדיים מסורתיים בכל יום ראשון כדי לקבל את המגיעים החדשים. כמה מחמם את הלב היה לראות את הילדים המקסימים האלה משקיעים ומופיעים במיוחד בשבילנו...
למחרת התחלנו בעבודת ההתנדבות. האופציות להתנדבות באזור הזה הן רבות ומגוונות, ולנו ניתנה ההזדמנות הייחודית לטעום מכולם. בשבוע ההוא הפכנו לעובדי בניין, למורים, לגננות ולאמנים מיוסרים, מינוס המיוסרים. שיפצנו בבית היתומים, צבענו כיסאות, ריצפנו רצפות, בנינו לבנים בשביל הפרויקט הקהילתי והיינו למורים עבור הילדים בבית הספר. לא יאומן כמה כיף היה לצבוע ולטייח! העבודה עם הידיים הייתה כ"כ נהדרת, איזה חופש המודע מקבל כשכל מה שמעניין אותך הוא הצבע שנתפס בקיר והופך בין רגע משהו עצוב ואפור למשהו שמח. עבורי, החוייה החזקה ביותר הייתה הלימוד, יותר מכל נהניתי ללמד. הילדים התאילנדים שקטים ונעימים לשיח, ובעיקר צמאים ללמוד. כל אדם חדש הוא הזדמנות לדעת משהו חדש על העולם, כל פרצוף לא מוכר הוא מורה לחיים בבנייה, איזו הרגשה משחררת ומעצימה זו לתת עוד פיסת ידע קטנה לעולמם שרק מתחיל להיפתח.
במהלך השיפוצים והלימודים אתה פוגש עוד אספקט של הפרויקט המדהים הזה - המתנדבים עצמם. בזמן שאחרי שעות העבודה, בבית המתנדבים, זה הופך ברור למחוויר - עכשיו התחילה ההרפתקה האמתית, עכשיו כשאתה סוף סוף מתחיל להכיר לעומק את האנשים סביבך. האנשים שאתה פוגש כשאתה בפרויקט התנדבות הם עולם ומלואו מעבר למה שהיית פוגש בכל טיול אחר, כולם עובדים קשה, כולם שם למטרה קצת יותר גדולה מעצמם וכולם בפשטות - אנשים טובים. שילה, בחורה מקסימה בת 21, חצי אנגליה חצי סינגפורית, רוצה ללמוד הוראה. היא כ"כ נקשרה לתלמידים בבית הספר המקומי שכשכולם יצאו לעשות קניות במרכז המסחרי ולשחק משחקי מחשב בארקייד, היא מצאה חנות ספרים וקנתה ציוד - טושים ומחברות, עבור הילדים. מרי-לו, הולנדייה בת 22 בדיוק סיימה שנה רביעית בבי"ס לרפואה באמסטרדם. היא נסעה למזרח להתנדב בבתי ספר בתור אחות ובפרויקטים רפואיים אחרים בקמבודיה ולאוס. כמוהן, היו המון, פרנצ'סקו, איטלקי בן 20 שנסע לשלושה חודשים במיוחד כדי לעזור בבית היתומים ולוסיל, צרפתייה בת 24 שהגיעה כדי להתנדב בפרויקט הקהילתי. האנשים האלה, המדהימים האלה, עשו את החווייה הזו עבורי לאמיתית. כל רגע איתם למדתי משהו חדש, הכל באווירה כיפית ושמחה ונותנת, והכל בשביל משהו שהוא טיפה יותר מרק טיול, קצת יותר מעוד חופשה ואולי, רק אולי, משהו שבסופו של דבר עזר לי למצוא את עצמי בכל הבלגן הזה.
לירן, 2011
"חוויה מרגע ההגעה לבנקוק ועד ההגעה לכפר באזור סינגבורי שמרוחק כ-140 ק"מ צפונית לבנקוק במונית אוטובוס וטנדר שנקרא טכסי. השבוע הראשון הוקדש להיכרות עם הסביבה ועם התרבות התאילנדית. טיולים לימוד השפה ובישול אוכל תאילנדי. יום אחד הוקדש לביקור בביה"ס ובבית היתומים. השבוע השני שהיה עבודה בבית היתומים היה ממלא סיפוק בכל קנה מידה. מאוד מרגש המפגש עם הילדים שבעיקר זקוקים לחום וחיבוק.במסגרת העבודות שעשינו שם ריצפנו כיתה, צבענו שולחנות וקירות, היינו בכיתה (אני הייתי בכיתה א' עם ילדים בני 6, היה גם ילד בן 4) עבדנו על דפי קסם עם הילדים (צביעה) ופלסטלינה.בין היתר רשמנו על הלוח מילים באנגלית והקראנו לתלמידים והם חזרו אחרינו. לטעמי הילדים מאוד, מאוד נבונים.בשעות אחה"צ שיחקנו יחד במגרש הכדורגל עם הבוגרים.צבענו קיר עם אותיות הא"ב האנגליות והגמול המייידי היה שבסוף יום הלימודים כאשר הילדים יצאו לחצר הם קראו ושרו בקול רם את האותיות. באמת שקשה לתאר במילים את גודל החוויה, הייתי ממליץ לכל אחד לחוות את חוויית הנתינה, זה נהדר."
יוסי זילברברג, ינואר 2010
"הייתה לי חוויה מאד טובה ומרגשת בפרויקט בית היתומים בסינגבורי.
קודם כל המפגש המרגש עם הילדים המאוד מתוקים, שבעיקר לימדתי אותם אנגלית בסיסית וקצת מוסיקה באמצעות כלי הקשה. למרות התנאים הלא קלים שהם חיים בהם, לא הרגשתי דכדוך או מרירות אצלם (זוהי התרשמות של שבוע בלבד, אני לא יודע אם ההערכה שלי לגמרי נכונה). הכרת התודה המתמדת שלהם כלפי המתנדבים הייתה מאד נוגעת ללב, וגם הרצון לעזור בכל מיני דברים קטנים.
הקואורדינטור שלנו (שכמובן איני מסוגל לבטא את שמו...) עשה עבודה מאד טובה, היה מאד מאורגן ומסודר, אפשר לאנשים לעשות מה שרצו, ובכלל היה אדם מאד לבבי ונחמד.
היה דגש על פעילויות מחוץ לשעות ההתנדבות, היינו פעם בבריכת שחייה, והוציאו אותנו שני ערבים לעיר סינגבורי למסעדה ומרכז קניות.
אישית מאד אהבתי את המקום שבו שיכנו אותנו. מאד פסטורלי, הרבה שולחנות ופינות נחמדות, במקום המשותף של הארוחות היה כיף סתם לשבת ולקשקש עם המתנדבים.
האוכל היה טעים, ארוחות הבוקר קצת על הצד המינימליסטי. היו לי הרבה שיחות מאלפות עם המתנדבים, שהיו בעיקר מתנדבות... היה מאד מעניין לדבר עם אנשים מכל מיני מקומות בעולם. זאת למרות פער גילים מאד גדול ביני לבין רוב האחרים. אחרי היומיים הראשונים היתה לי הרגשה שהקרח נשבר , והייתה תקשורת מאד טובה. תמיד טוב לראות מחדש שיש הרבה אנשים בעולם שמוכנים לפעול למען מטרות חשובות!!"
אהוד גרליך, נובמבר 2009
"הייתה חוויה מדהימה, מומלץ לכל בן אדם, אפילו מבחינת האינטרס האישי, כי קיבלתי ממנה המון. באים עם פרספקטיבה אחת ואתה מקבל זווית ראייה שונה מצדדים שונים, רואה דברים בצורה אחרת ומקבל סיפוק מעבודה מדהימה. כל מילה גורעת, התמונות מדברות בעד עצמן!"
דרור ברוך, ספטמבר 2009
"היה מפתיע לטובה, מספק ומאוד נהניתי. לא חשבתי שאעשה דבר כזה בכל שלב בחיים, וגיליתי עולם אחר שממש רחוק ממני."
אילונה חיימוב, ספטמבר 2009
"בכפר שבו אנחנו מתנדבים יש שתי אטרקציות מרכזיות: הראשונה היא מגרש הכדורסל, סביבו שתיים-שלוש חנויות קטנטנות בהן אפשר לקנות ביסקוויטים או רבע אבטיח. ליד מגרש הכדורסל תעלת המים מלאה עד גדותיה וזורמת בשצף, אז גם אפשר לכבס שם משהו קטן, או לשטוף ירקות שפתאום רוצים להוסיף לארוחה. שם, באזור הזה, גם גרים אנשים שיש להם צלחות לווין על גגות הבתים.
האטרקציה השנייה היא הבריכה. מים שיוצאים במפל קטן מההר ונאגמים בבריכה קטנה. לשם כולם הולכים כדי לכבס, לשטוף קטניות או ירקות ובעיקר כדי להתקלח ולשחות. בערב אפשר לראות שם הרבה נערים עם סבון בשערות, או ילדים שקופצים מהמפל למטה. כפועל יוצא מהיותם של שני המקומות האלו המקומות המרכזיים ביותר, כל הילדים בכפר יודעים לשחות ולשחק כדורסל כמו שצריך.
מאז שהגענו מתחיל הבית העתיק, כך נקרא מרכז המתנדבים שלנו, להתהוות כאטרקציה מספר שלוש. הילדים מגיעים בערב, יושבים בחוץ ועושים קצת רעש (כמובן - רעש מנומס ושקט, כיאה לילדים סיניים) עד שאנחנו יוצאים החוצה לשבת איתם. הם יודעים אנגלית בדיוק כמו שאנחנו יודעים סינית, אז עיקר הישיבה ביחד מתבססת על הדברים שיש בהם מהמשותף לכל האנשים."
מור ומעיין, יולי 2009
