יפן - מגוון תכניות לטווח קצר ביפן

נסעתי לראשונה לחו"ל בגיל 6, ומאז הייתי בספרד, בלגיה, צרפת, איטליה, אנגליה, סקוטלנד, מונקו, שוודיה, נורווגיה, שוויץ, טורקיה, דנמרק, ארה"ב (ניו-יורק, קליפורניה, אורגון, מיזורי, ג'ורג'יה, אוהיו, נוואדה, אילנוי, קולורדו, מסצ'וסטס, פלורידה), גרמניה, אוסטריה ופורטוגל. ומעולם לא הייתי במקום כמו יפן. מעולם.
זה לא שיפן היא אינה עוד ארץ אחרת, זה פשוט שהיא "אחרת". 
יפן זו מציאות מקבילה, חיים בפאזה מושהת.
זה קצת קשה להסביר, אבל ניקח לדוגמא בגדים למשל. 
הרי כולם לבושים בכל מקום. בסיסי. אבל ביפן הם עושים את זה אחרת. בתור התחלה כל מה שהוא מכנסיים וחולצה זה בכלל לא בגדים יפנים מבחינת היפנים. זו גרסא מערבית מודרנית. 
זה נשמע בנאלי, הרי גם בבוצואנה מכנסיים וחולצה זה לא "בגדים בוצואניים". 
כן, אבל מבוצואנה, או כל תרבות כפרית מסורתית אתה מצפה לזה. לא ממעצמה כלכלית בינלאומית בת 130 מליון תושבים. אתה לא מצפה למצוא אזרחים רגילים בצרפת לובשי חליפות קטיפה עם גרביונים לבנים, פאה, שרוולי מלמלה ונקודת חן מזויפת על פרצוף מפודר עד כדי לובן של קיר. או בשוייץ קשה למצוא נערות לבושות שמלות קצרות בכובע רחב שוליים מעוטר פונפונים, נושאות סלסלה.
אבל תתארו לעצמכם שבצרפת, או בשוויץ, אנשים היו מתלבשים כך בזמנם הפנוי כעניין של תרבות ומסורת. זה היה נראה מטורף. כמו קרנבל צרפתי בלתי פוסק.
אז זהו בדיוק שככה זה ביפן. לא כולם, לא כל הזמן, אבל ככה ממש, רק ב"קימונו" או "יוקטה", ג'ינבה" או "הפפי". נועלי ,"גטה", או "זורי" מנפנפים במניפות. כאילו מאתיים שנה עמדו מלכת.
מצד שני ברובע אקיהברה שבטוקיו אתה מוצא עצמך עומד מול חנויות אלקטרוניקה בנות שלוש, ארבע, חמש ושש קומות (!). אפילו אחרי שעה של "חיפוש ממוקד" אחר מוצר מסוים אדם מערבי יכול לאבד את שפיות דעתו. כי כל מה שתראה שם הוא מיטב טכנולוגית הקצה של האלקטרוניקה העולמית. עד כדי כך שאת רוב המוצרים כלל לא תראה מחוץ לגבולות יפן. לא היום ולא אי פעם. 
צריכת הטכנולוגיה ביפן היא בקצב של אכילת חומוס בישראל.


תחילת ההתנדבות
לאחר נסיעה רצופה של 23 שעות מרח' ביל"ו בתל אביב, ירדתי מהאוטובוס בתחנת "מימסקה אקסצ'יינג'", מימסקה סיטי, מחוז אוקימה, יפן.
הגעתי ערב לפני כולם, בגלל הטיסה שמצאתי. הי חושך. גררתי את עצמי לתא הטלפון הסמוך והשתחלתי פנימה בזהירות, משתדל שלא להפריע לעכביש שהיה עסוק בטווית קורים בפינת הדלת.
חייגתי את הספרות שהיו רשומות על הפתק שבידי. מצלצל.
"מושי מושי" קרא קול מהעבר השני. "אה, אינואה סאן? דיס איז עידן פרום איזראל. אי אם אין מימסקה."...
לאחר זמן קצר הגיע אוטו יפני קטן, וממנו יצא יפני קטן (מאוחר יותר התברר לי שככה הם היפנים – קטנים).
נסיעה קצרה והגענו לבית כפרי, לא קטן בכלל דווקא, בין שדות אורז למקדש שינטו, ואינואה סאן הוביל אותי ליחידת דיור קטנה שהייתה צמודה לבית הראשי. 
מבנה עץ מוגבה מהאדמה, עם סלע למרגלותו, דלתות הזזה מנייר אורז מרוצף מזרני קש הנקראים "טטאמי". ממש כמו באגדות.
חלצתי את נעלי, כמקובל, ונכנסתי פנימה. 
בפנים ישב על הפוטון שלו ברנש כחוש, מדובלל למראה. 
"הי. מי ניים איז שטפאן". הושטתי יד ולחצתי את ידו של שטפאן. 
"אי אם עידן". זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה.
במהלך ההרפתקה המדהימה ביפן שטפאן ואני הפכנו כמו אפונה וגזר – בלתי נפרדים כמעט. זה היה כאילו הכרנו אחד את השני מאז ומעולם. מצאתי חבר חדש.
למחרת בערב נפגשנו עם כל המתנדבים שבאו מרחבי העולם לפרויקט איכות הסביבה במימסקה.
צ'אנג און באה מקוריאה. נסיכה קוריאנית יפיפייה. 
כך גם היונג וקנגוק. שתיהן בעלות אותו שם משפחה "לי". אבל כפי שהדגישו, ללא כל קשר משפחתי, פשוט של נפוץ בקוריאה.
הלן, ארתור ומירטיל באו מצרפת.
מארי באה מבלגיה. פצצת אנרגיה בת 21, שמחפשת, כך הסבירה לי באחד הימים, בעל דני שיהיה עקר בית חרוץ. 
כמו שאפשר להבין מארי לא מחבבת עבודות ניקיון יתר על המידה. ולא היה קשה להבחין בכך בזמן שניקינו יחד את המרכז הקהילתי בטויוקוני.
שטפאן ויוליה היו מגרמניה. זוג. 
יוליה אקדמאית אינטליגנטית ביותר, שאפשר היה לשוחח איתה על כל נושא שבעולם. ושטפאן שהתגלה, כאמור, כנפש התאומה שלי מהרגע הראשון.
 
וכמובן אמי, מנהיגת הקבוצה, מיפן. חדורת שליחות ואחריות. 
היה מהנה ביותר לראות כיצד מה שהיה מעט נוקשות יפנית מתמוססת לאיטה ככל שהימים חלפו. עד שהייתה אחד מהחבר'ה.
חבורה עליזה, ואכן כך היינו.


מה עשינו?
במהלך השבועיים הבאים חושלנו יחד בסדרת תהפוכות מופלאה:
 
שעשנו ילדי גן בריקודים ושירה מארצותנו. 
מסתבר ש"לכובע שלי שלוש פינות" יש גרסא בכל ארץ בעולם הידוע. וכל נציג מדינה התבקש לשיר ולהחוות את המימיקה של השיר בפני הזאטוטים, שנהנו מאוד וחזרו באדיקות אחרי תנועות הוריאציה המקומית של ישראל. 
חקרנו את טיב מימי הנהרות והנחלים ברחבי מימסקה.
על פי מסורת מיטב מגלי העולם ופורצי הדרך, אשר לא מצמצו לעומת מוות ודאי וכבשו דרך לאנושות כולה כמגלי ארצות, גם אנחנו נעלנו מגפי גומי ונכנסנו עד עומק קרסוליים למימי היובלים בסביבות מימסקה כדי להביא דגימות מים ולחקור את החי והצומח בהם. 
זה היה כדי להרכיב דו"ח מפורט על איכות המים ביובלים השונים. דו"ח שהגשנו במעמד רשמי לראש עיריית מימסקה בסיום הפרויקט.
רכבנו על אופניים יחד לכל מקום. 
אחד הדברים המהנים ביותר בפרויקט שלי, והסיבות העיקריות שבחרתי בו, היא העובדה שכמעט כל ההתניידות הייתה על גבי אופניים. כל אחד מהמתנדבים קיבל זוג אופניים לשימושו, ויחד היינו נפגשים בבוקר ורוכבים יחד ברחבי הכפר היפני.
אפרופו "כפר יפני". אם במקרה חלפה בראשכם מחשבת הכפירה לבקר בערים בלבד, ולא "לבזבז את הזמן" באזורי הכפר, אתם לא יכולים לטעות יותר. אני מוצא שהחוויה הכפרית הייתה חלק קרדינלי ומהנה לפחות כמו הביקור בעיר הגדולה, ואפילו יותר. 
כעת כשאני חושב על יפן אני מתגעגע ליפן ה"אמיתית" לכפר הפסטורלי ושובה הלב. הרבה אחרי שמראות העיר הגדולה מיצו את עצמם.
טבלנו ב"אונסן" – מעיינות חמים הנובעים מהאדמה (מסורת יפנית חשובה). 
למדנו "איקבנה" - סידור פרחים, וקליגרפיה יפנית. 
קצצנו כדי טבח בצמחי הגן של מקדש בודהיסטי, עד שהתביישתי בשם העולם המערבי. ניקינו את גדות הנהר. 
פגשנו תלמידי תיכון. ואני יכול להעיד על כך שהמציאות זהה לסרטי המנגה – נערות תיכון עליזות לבושות חצאיות מיני קצרצרות וחולצות כפתורים, גרובות גרבי ברך לבנות עם קוקיות או קוקו. והתלמידים במכנסי חליפה ועניבות, בנעלי לק שחורות. וכולם מתחרים על תשומת לבך.
ניקשנו עשבים בחלקת הירק של משפחתנו המארחת. 
ערכנו פסטיבל אוכל בינלאומי, בו הנציגים בישלו את מיטב מאכלי ארצם כדי שיוכלו חברי הקהילה לטעום מהם. 
ועוד אינספור פעילויות וחוויות שונות ומשונות שקצרה היריעה מלהכיל.


האלופים
סיפרתי לכם על הפעם שזכינו בפסטיבל הריקודים המקומי במימסקה? מה, לא?! 
אני ושטפאן ישבנו בחדר על רשימת הפעילויות היומית, וזיהינו לו"ז מוזר ברשימה שקיבלנו, ובה היה מצוין כי היום אנחנו לומדים ריקודי "בון-אודורי". 
לא ידענו מה לעשות מזה. אז פשוט לא הטרדנו את עצמנו מכך יתר על המידה.
לאחר ארוחת הצהריים, אותה ערכנו במרכז הקהילתי, נחנו מעט בחדר ההסבה הצדדי.
קשה להעביר במילים את העונג המופלא שחילחל לתוך גופי בכל פעם שנכנסתי לחדר זה בטויוקוני. הייתי חם ומזיע לאחר יום עבודה קשה בחוץ, והיה נדיר למצוא חלל ממוזג באזור הכפר היפני. נדיר מאוד. 
הייתי פותח את השוג'י ואוויר החדר הקריר היה מכה בפני המיוזעות, נושא עמו את הריח המופלא של מחצלות קש האורז, כשאור השמש היה נופל ומאיר את חלל החדר בקרני אור רכות דרך מחיצת השוג'י העשויה ריבועי עץ כהה שנייר אורז לבן נוגה מתוח ביניהם.
לאחר כמחצית השעה בה רוב חברי הקבוצה נהנו לנמנם על מחצלות הקש, נכנס לחדר אינואה סאן, נשיא הארגון המארח, והזמין אותנו לאולם הגדול. 
שם המתינה לנו קאורי סאן. יפנית חמודה וטובת לב ככל שיכול להיות אדם, כמעט משל הייתה דמות מצוירת. ולה שני ילדים חמודים לא פחות.
בהזדמנות זו אני סבור שחשוב לציין שאני לא מוסיף  את ה"סאן" בשביל הדאווין היפני, אלה משום שזה חלק חשוב מהמנהגים היפנים, ונקודה חשובה עד מאוד בהתנהלות באי צפוף זה. 
אין לפנות אל אדם, אפילו לא בן משפחה קרוב, בשמו הפרטי ללא תואר. למי שיש עמו הכרות אינטימית ניתן לקרוא בשמו הפרטי בסיומת תוארו המעמדי. לכל אדם אחר קוראים בשם משפחתו בלבד בסיומת תוארו המעמדי. לעולם לא כפי שנהוג במערב בשמו הפרטי, או ללא ה"סאן/סאמה/צ'אן וכיוב'). ולעדות שכל אותם חברי קהילה ומארחים, שהפכו לידידינו עד מהרה, היינו פונים ועודנו עושים כך, בשמם היפני הראוי והמכובד.
קאורי סאן הייתה אמונה על מלאכת לימוד ריקודי ה"בון-אודורי
אלה ריקודי עם יפניים, בעלי כוריאוגרפיה איטית ומחזורית. ריקודים אלה נהוג לרקוד כחלק מפסטיבל הקייץ ביפן. בחודש אוגוסט חוגגים היפנים את חג ה"בון", בו, ע"פ האמונה השינטואיסטית, חוזרות רוחותיהם של אבות המשפחה לבקר בביתן. אווו, קריפי.
בכל אופן, קאורי סאן לימדה אותנו שני ריקודים שנראו די מטופשים במהלך השעה העוקבת. לא נראה שאף אחד מאיתנו התחבר למסורת יפנית זו יתר על המידה, אבל בהחלט נהיננו. 
אני התעקשתי לעמוד על הניואנסים המעודנים יותר שבתנועות, אבל לא הייתי בטוח שקאורי סאן בעצמה עמדה על הנקודות המעודנות יותר של הכוריאוגרפיה בעצמה, ולדידה אלה היו ריקודי עם מאשר אומנות ברומו של עולם. מה גם שחברי הקבוצה לא העריכו את חקרנותי והתעמקותי בפרטי במנהג שהאריכו את זמן האוויר שלהם בריקודי בון.
את אותו היום סיימנו אחר הצהריים המאוחרים, כשאנו עייפים אך מזיעים, כרגיל. אבל אינואה סאן, שמשפחתו אירחה אותי ואת שטפאן, הזכיר לנו שהערב אנחנו הולכים לפסטיבל המקומי, ועלינו לאכול ארוחה קלה מוקדם ולהתארגן ליציאה.
נפגשנו ליד הפארק המרכזי של מימסקה שעל גדות הנהר, שם חיקתה לנו הפתעה. 
חברי הקהילה הביאו לכולנו בגדי פסטיבל יפניים מסורתיים. לבנות "יוקטה" (כמו קימונו חד שכבתי) עם שמשיות נייר אורז, ולבנים "הפפי" (מעיין עליונית קיצרת שרוולים וחופשית, הנלבשת ברישול מופגן כשהתבור חשוף., מלווה בסרט ראש אדום דמוי קרניים, משל היינו שדים. 
צעדנו יחד לפסטיבל, הפארק כולו היה מלא מפה לפה מתושבים שנהנו להתהלך בינות דוכני המזון והצצקס שהיו ערוכים שורות שורות. כולם ממתינים לאירוע המרכזי – תחרות הבון-אודורי המסורתית.
להפתעתנו הוסבר לנו שאנחנו משתתפים בתחרות הריקודים.
הצטרפנו אל ההמון ברחבת הפארק, ונעמדנו במדומנו, כחלק ממעגל רקדנים עצום שנע במעגלי ריקוד סביב במה, עליה ניגנה התזמורת המסורתית וסולן שדקלם את מילות השיר.
קשה לקרוא לזה "מוסיקה" בהקשר המערבי של המילה, אבל ללא ספק היה קצב.
המנגינה חזרה על עצמה שוב ושוב, ואנו ביצענו את תנועות הריקוד למופת. מחייכים ומדגישים את יופי הריקוד שזמן שחלפנו על פני דוכן השופטים. 
לאחר מה שנדמה היה כמו נצח, נסתיימה התחרות, והרקדנים התפזרו, לטובת מופעי ריקוד קבוצתיים שונים.
היינו מופתעים לחלוטין כאשר בסוף הערב הוכרזנו כמנצחים בתחרות.
כל חברי המשלחת עלו לבמה כדי לקבל מידי ראש חבר השופטים את הפרס הראשון – 20 אלף ין יפני. סכום נאה והישג מרשים לחבורת גאיג'ינים שלמדו את הכוריאוגרפיה באותו היום.
 

סיכום
בכל אופן למי שאוהב שורות תחתונות (כמוני), פשוט קחו את תיק הטיולים שלכם, דחפו לתוכו כמה בגדים ומברשת שיניים ותעלו על המטוס הראשון ליפן עם פרויקט התנדבות של גו-אקו. 
לא פחות ולא יותר.

עידן ברסלבי